ערב החג קיימנו ראיון מיוחד עם אברהם רוזנטל, העומד בראשות מועצת קריית יערים כעשרים שנה ברציפות, במהלך הראיון שוחחנו אתו על הפעילות והמאבקים הקשיים וההצלחות שליוו את פעילותו הציבורית ועל החזון לעתיד, שיחה מרתקת.

אברהם רוזנטל (67) ראש מועצת 'קריית יערים – טלז סטון', פוצח אתנו בשיחה מרתקת על התפתחותו של הישוב החרדי 'טלז-סטון' הנמצא בפרוזדור ירושלים, ומהווה את אחד הנופים הקבועים והבלתי נפרדים, שמלווים את באי ומבקרי העיר ממערב דרך כביש מספר אחת שנים רבות, במקום אף שוכן בית החלמה ליולדות, שמינף את המקום מבחינה כלכלית וצרב תודעתית את שמו בקרב כל משפחה חרדית בארץ

ספר לנו מעט על קורות חייך שקדמו להתמנותך כראש המועצה המקומית
הנני תושב המקום כ-38 שנים, הגעתי למקום כאברך צעיר עם משפחה וילדים. אני במקור ירושלמי, וכיוון שזוגתי היא מרחובות, גרתי בעיר רחובות כעשר שנים. כשכל הזמן השאיפה היא לשוב ציונה ולהתגורר בירושלים. בסוף עצרנו במעלה הדרך לירושלים. במיקום הפסטורלי בו נמצאת וממוקמת קריית יערים, שהוקמה עוד בשנת 1975 כישוב חרדי, המוכר יותר בשמו 'טלז-סטון'. ע"ש ישיבת טלז שהייתה מיועדת לעבור למקום וע"ש התורם ארווינג סטון, הנדבן היהודי שתרם כסף לבניית היישוב בראשיתו.

משפחתי היא ירושלמית במוצאה, כשבהיסטוריה המשפחתית הלא-רחוקה, היא נמנתה בין יתר בוני ירושלים. בצעירותי גרתי בשכונת גאולה, בישיבה קטנה למדתי בישיבת עץ חיים, כיהנו כרמי"ם בישיבה גם הרב פישר והרב יצחק זלזניק. לאחר מכן המשכתי לישיבה גדולה,  אמשינוב בשכונת בית וגן שבירושלים. בראשות הישיבה עמד הגר"ש אויערבך, ואחיו הרב עזריאל אויערבך כיהן כר"מ בישיבה.

לאחר נישואי עברתי להתגורר בעיר רחובות, כשאני מוצא עבודה במזכירות המועצה הדתית בעיר. באותה התקופה במקביל להגעתי לעיר, הגיע לרחובות, הרב שלמה קוק ז"ל, ששימש קודם לכן כרב צבאי בירושלים, לכהן כרב המקום דמותו המרתקת של הרב סקרנה אותי והתקרבתי אליו. נשיאת החן הייתה ככל הנראה הדדית והוא בחר בי לשמש כמזכירו האישי.

עד היום המראה הזה של שני רבני העיר עומדים בפתח ביתי, לא מש מנגד עיני

הוא היה יהודי של מסירות נפש מחד, ואדם מתחשב וטוב לב מאידך. אספר לך סיפור לדוגמה, שבדידי הוה עובדה: בתחילת עבודתי כמזכיר במקום, נולדה בתי הבכורה, לידתה התרחשה בערב שבת קודש. בסעודת ליל שבת, הייתי בגפי, כיוון שאשתי הרי נותרה בבית החולים לאחר שילדה שעות ספורות קודם לכן. לפתע, נשמעות דפיקות בדלת. משפתחתיה, מצאתי מול עיני את שני רבני המקום, הרב שמחה קוק, והרב יונה סיבר, עומדים בפתח הבית. כולי השתוממתי, מה זכיתי בכבוד הרם הזה – שרב העיר ורב מחלקת הכשרות, יטרחו עבורי בליל שבת קודש, וילכו מהלך של 20 דקות, עד לביתי? משנכנסו וכובדו, נימקו: "אם היה נולד לך בן, היית זוכה לסבב של מבקרים, לרגל לידתו וחגיגות ה'שלום-זכר'. כעת, נולדה לך בת, אין זו סיבה שתשב לבדך בליל שבת, ומשום כך התחשבנו בך, ובאנו אליך לרגל לידתה, לאחל לך, ברכת ב'מזל-טוב' ושבת-שלום. סיפור זה לימדני פרק חשוב בהליכות-חיים שמלווה אותי עד עתה, כשעד היום המראה הזה של שני רבני העיר עומדים בפתח ביתי, לא מש מנגד עיני.

כך ליוויתי את הרב בעבודתו בתפקידי כמזכיר, במשך מספר שנים, עד לפטירתו הטראגית. הטרגדיה  הקשה קרתה, בעת שהרב חזר מביקור בכותל המערבי בירושלים, היה זה לפני 33 שנים, בימי החנוכה של שנת ה'תשל"ב, הרב לקח את אשתו וארבעת ילדיו עמו לכותל, כשבחזור מירושלים לרחובות, הם יצאו בשעת ליל מאוחרת. העלטה הכבדה ששררה באותה עת בחוץ, גרמה ככל הנראה לכך שנהג קטר הרכבת לא הצליח להבחין מבעוד מועד ברכב שנתקע במעבר המסילתי. והרכבת  התנגשה ברכבו של הרב בעצמה, כאשר לבד מבתו הקטנה של הרב שניצלה, נהרגו כל נוסעי הרכב (הרב, אשתו, שלושת ילדיו, וטרמפיסט נוסף שהיה ברכב, נ.ג.) חלקם במקום, וחלקם כעבור מספר ימים. זה היה אירוע טרגי ומעורר צמרמורת, שלאחריו חשתי צורך לחפש תפקיד ועבודה אחרת.  (הייתי מזכירו של הרב, ומשהוא נפטר, בפרט שהדבר אירע בצורה טרגדית שכזו, לא מצאתי שם יותר את מקומי). וכך פניתי ללימודי חשבונאות וכלכלה, והתחלתי לעבוד בשוק האזרחי.

'אברהם הדתי', כתובת וגשר בין העובד החילוני והמסורתי לציבור החרדי

בין היתר עבדתי כחשב בחברת אורטל תעשיות משחקים ועזרי לימוד, ולאחר מכן במכון ויצמן שברחובות, כך במשך מספר שנים. חשוב לי לציין, כי תמיד העובדים שעבדו עמי ולצדי, בכל המקומות הללו, כיבדו אותי מאוד, כאדם חרדי, והתחשבו בי בשמירה על אורחות חיי. עד כדי כך, הגיעו הדברים שאפילו בימי חול המועד, נתנו לי חופש, ללא שביקשתי, וזאת למרות שבאותה עת המקום כן המשיך לעבוד בימים הללו. זכיתי לכינוי 'אברהם הדתי', כשבכל שאלה ופנייה בנושאים דתיים או בסוגיות המצריכות קשר  עם העולם הדתי והחרדי, אני משמש כגורם מתווך ונותן מענה לצרכים השונים שהתעוררו. בין היתר, עבדתי עם נפתלי בלומנטל, שהמשיך לאחר מכן לתפקידו כמנכ"ל ב'כור-תעשיות' ומאוחר יותר אף המשיך לכנסת. היות והוא היה אדם מרקע דתי-מסורתי, הייתה לנו שפה משותפת, ושיתפנו זה את זה, באמרות ובדיחות אידישאיות עסיסיות או בעלי רקע נוסטלגי משותף, שרק שנינו יכולנו לתקשר בינינו ולהבין איש את רעהו.

כשעברתי לאחר מכן לישוב טלז-סטון, פתחתי משרד הנה"ח עצמאי, וסיפקתי באמצעותו שירותי חשבונאות וניהול תקציבי, כולל הגשת דוחו"ת, לחברות עמותות ארגונים ומוסדות שונים בעיקר בירושלים. לאחר מכן, עסקתי מספר שנים ניהול 'מכון-ירושלים', להוצאה וההדרה של ספרות תורנית. באותה העת, הוחלט במשרד הפנים, שבראשותו עמד אז יו"ר ש"ס דאז והיום, חה"כ, אריה דרעי, להפוך את הישובים המקומיים: אבו-גוש וטלז-סטון למועצות מקומיות. הליך שמסייע ותורם להתפתחות היישובים ושגשוגם, המתבטא גם בקבלת וחיזוק מרחב פעולה העצמאי של תושבי המקום. מטבע הדברים, למרות מיעוט התושבים בשני הישובים יחד, היות ומדובר באוכלוסיות בעלי רקע שונה וצרכים ששונים במהותם, לא הפכנו למועצה מקומית אחת, אלא פוצלנו לשני מועצות עצמאיות נפרדות. בשלושת השנים הראשונות, פעלה במקום מועצה ממונה, כמתחייב על פי החוק. כאשר בתום מועד כהונתה, לקראת פתיחת מערכת הבחירות הראשונה במקום, קיבלתי פניות מהרבנים המקומיים ביניהם הרב אריה שולמן, להציב את מועמדותי.

מדוע פנו דווקא אליך, שתציב את מועמדותך?
על רקע התמצאותי וניסיוני בניהול תקציבי, כשגם קודם לכן, נעזרו בי רבות בנושא, בסה"כ לא מדובר בישוב גדול עם תושבים רבים, כך שכולם הכירו אותי. האמת היא שכלל לא חפצתי בתפקיד המחייב הזה שטומן בקרבו עבודה ויגיעה רבה, עם שכר מועט. באותה העת, השתכרתי באופן אישי שכר גבוה בהרבה, אך חזקה עלי מצוותם של גדולי ישראל, ביניהם: הרב אלישיב, ר' מיכל יהודה, ור' שמואל אויערבך, שתמכו בפנייתם של רבני המקום, וכמובן שקיבלתי את הוראתם של גדולי ישראל, ללא עוררין.

בבחירות הראשונות, רשימה נוספת ששקלה להתמודד, הסירו את רשימתם מבעוד מועד והוכרזתי כמנצח. את ההיכרות המוקדמת שהייתה לי, מהצטלבות התפקידים והנושאים בהם טיפלתי קודם לכן, עם שר הפנים דאז, ח"כ אריה דרעי, מש"ס, הביאה לי גם את תמיכתו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, ואף סייעה לי בתפקידי בהמשך. גם לסיועו של ח"כ מאיר פרוש, שכיהן אז כס. שר השיכון, הייתה משמעות רבה, בפיתוח היישוב. כמובן שזכיתי לסיועו של ח"כ אברהם רביץ, ע"ה, שכיהן כסגן שר הרווחה, ושל יתר החכים החרדיים, ותמיד הדלת שלהם הייתה פתוחה עבורי, כמי שעומד בראשות המועצה המקומית.

"אני לא מסמן לעצמי יעדים, אני עושה את מה מוטל עלי כיהודי" // ראיון חג עם חנניה צ'ולק

"אין לי שררה, עיקר ייעודי הוא ללמד ולהפיץ תורה לרבים" // ראיון חג עם הרב קלמן בר

"בבית שמש נבנית עיר בתוך שכונה" // ראיון חג עם משה אבוטבול

אך אני לא בוחר ממי לקבל עזרה וכל מי שהיה בתפקיד רלוונטי והסכים להושיט יד לסייע למקום, פניתי אליו. גם חיים רמון שהיה שר הפנים מאוחר יותר, עזר לי רבות. סיפור מעניין במיוחד היה לי בתקציבים להקמת מבנים קהילתיים, שקיבלתי אז ממפעל הפיס. בראשו עמד באותה העת, אברהם כץ עוז, כשהוא הגיע להשתתף בחנוכת הבית למבנה הראשון שהוקם, הוא פנה אליו ואמר לי: "מר אברהם, אני רוצה שתשים שלט גדול על המבנה לכיוון כביש מספר אחת, שהנוסעים החולפים במקום יראו את תרומתו של המפעל לקהילה." עניתי לו: כזו בקשה, כרוכה בתופסת תקציב. הוא השיב לי מידית: מה הבעיה, נממן עבורך את עלויות החשמל במבנה. הגבתי להצעתו: את תקציב החשמל, המועצה המקומית תממן, ואם אתה כ"כ מעוניין בשטח הפרסום הזה עבור מפעל הפיס, אז תתגמל בהתאם. הוא חייך ואמר, אתה סוחר ממולח. אך יש לי מגבלה לתקצוב שנתי, (אז הקריטריונים של התמיכה ממפעל הפיס היו שונים ומחושבים על פי תקציב שנתי, בשונה מהיום)  אחרי שבועיים כבר הגיע אישור עקרוני לתקציב נוסף וכך הוקמו במקום גם טיפת חלב, ומרפאת שיניים, וגם מועדון לקשיש ומתנ"ס לנוער.

הרושם העז מבית ההחלמה המקומי גרם: לשרת הרווחה אורה נמיר החלה לבכות, ולשאול מופז להתקשר אלי למחרת

אחד המוסדות המזוהים עם המקום הנו בית החלמה ליולדות, מה אתה יכול לספר לנו עליו ועל תרומתו למקום?
בית החלמה ליולדות, הוקם במקור בשכונת בית וגן בירושלים, כמוסד וולונטרי, כהסתעפות של פעילות המוסד קריית בנות. כשהיקף היולדות שפנו אליו, גדלו באופן מתמיד ועקבי, התעורר צורך באיתור מקום חדש יוכל לספק מענה הולם לדרישות. כך אותרה החלקה במקום, שהייתה בבעלות אחד מתושבי אבו-גוש, המוכתר המקומי סייע בתיווך וסגירת העסקה, בין הנהלת בית ההחלמה לבעלי המקום. כיום הוא מכיל ב"ה, 120 מיטות, לאחר הרחבה. ואף קיימות תכניות להרחבה נוספת ע"י בניית קומה נוספת. כשמיקום פעילותו בישוב, מספקת עבודה ומקור הכנסה, לכ20 משפחות מבני המקום. במהלך שנות ה90 ביקרה במקום, שרת הרווחה אורה נמיר, שהייתה משורות המערך, במהלך ביקורה היא נכנסה לחדר תינוקות ונשאה בידיה תינוק בן יומיים-שלושה, בסה"כ. כשמרוב התרגשותה, היא פרצה בבכי נרגש, תוך שהיא אומרת "מעולם לא החזקתי בידיי תינוק כה קט, בן מספר ימים." למרבה הצער היא הייתה עקרה, ולא היו לה ילדים משלה. מאז בסיור שאני עורך לאנשים שבאים לביקור בישוב, אני תמיד מקפיד לקחת אותם לבית ההחלמה ולא מדלג עליו.

גם שאול מופז, במהלך כהונתו כשר התחבורה, ביקר במקום. למחרת הוא מתקשר אלי, ואומר לי: "מר רוזנטל, עוד לא נרגעתי מביקורי אמש, בבית ההחלמה שלכם, ולא יכולתי להכיל את ההתרגשות הזו, חשתי צורך עז לחלוק אותו אתכם". וזה מדובר באדם שהיה בצבא בתפקידים שונים ואף כיהן כרמטכ"ל עד לפרישתו, וראה יותר מדבר אחד או שניים, כאן בא לידי ביטוי מוחשי, אותו רגש יהודי שלעתים הוא חבוי ונסתר מהעין.

המאבק על כביש גישה נפרד לישוב

ידוע שהמקום סבל מקשיי התפתחות רבים, גם בנושאי תשתיות וכבישים, שתף אותנו בכך מעט.
עד לפני כ13-14 שנה, לא הייתה פנייה מוסדרת לישוב, אלא מי שהגיע מכיוון תל אביב והמרכז, ביצע פנייה מסוכנת מאוד שמאלה, תוך שהוא מסתכן ומסכן עם הרכבים היורדים מכיוון ירושלים והקסטל. ואז על רקע הסכנה ותאונות הדרכים שאירעו במקום, קיבל משרד התחבורה החלטה, לבטל את הפנייה הזו. מאז, כל הבאים מכיוון תל אביב נאלצו לבצע לנסוע עוד כברת דרך, ולבצע סיבוב במחלף הראל, ומאוחר יותר דרך מחלף חמד, ולהאריך את הדרך משמעותית. פנינו למע"צ ולמשרד התחבורה ולכל הגורמים הרלוונטיים בנושא, שוב ושוב. באחד הפעמים שפניתי, אמר לי מנהל המחוז מטעם מע"צ, אלכס שגיא, "אין כיום תקציב מאושר לבקשה שלך, כך שכל הפניות שלך הינם לריק ולא רלוונטיות, אך אם תבואו עם תכניות מתאימות, שיכללו גם את יתר הישובים מסביב, יהיה על מה לדבר". כששמעתי זאת, מיד פניתי לכל המועצות באזור שסבלו מהבעיה: מטה יהודה, נווה אילן, קריית ענבים, אבו גוש, בתקציב משותף לקחנו ביחד, מהנדס שהכין עבורנו תכנית תכנון ראשונית, שעלותה הסתכמה ב70,000 ש"ח. באתי אל שגיא, ושמתי לו את זה על השולחן. הוא היה בהלם, הוא לא שיער שארחיק עד כדי כך עם הדברים שהוא אמר לי לפי תומו. ובאמת אז הוא נהיה מחויב לתכנית, שעברה מספר שינויים ועיכובים, על רקע הרחבת כביש 1 משורש לירושלים, וכאמור בימים אלו, נחנכה המנהרה לשביעות רצונם של הנהגים והנוסעים.

הפעילות להקמת מקווה – המקווה האחרון שאושר טרם הקיצוץ בדתות

ידוע מאוד בשנים האחרונות, הנושא של מצוקת כיתות ברשויות החרדיות השונות ובירושלים, האם יש ברשותך בשורה כלשהי במישור זה?
אצלי מבהיר ראש המועצה, אברהם רוזנטל, אין את המראות הללו, של מוסדות חינוך או כיתות השוכנים בקרוונים, למעט חדרי ספח בחלק קטן של המוסדות, שעדיין לא הושלמה בנייתם. כבר בעת עריכת תכניות אכלוס עתידיות של התושבים, אנו פונים, לקבלת אישור ותקצוב, עבור המוסדות החינוכיים, אציין לך דוגמה  לפני כ12 שנים באתי לשר החינוך דאז, יוסי שריד, והוא אישר לי את המוסדות שחנכנו רק לאחרונה בשכונה החדשה 'אחוזת יאיר', במקביל לאכלוסה של השכונה. דווקא, במישור בניית בתי הכנסת חווינו עיכובים מרובים. בערך בשנת 97, התחלתי לתכנן הקמת מקווה טהרה נוסף, לאחר שהמקווה הקיים היה קטן וצר מלהכיל, חשוב לי לציין, שלא רק התושבים המקומיים משתמשים במקווה, אלא רבים מישובים סמוכים, כמו מבשרת באים לטבול בו. במשרד הדתות, ענו לי, יש לך כבר מקווה אחד בישוב, ואינך זכאי לתקציב עבור מקווה נוסף. אולם לאחר פניות נוספות חוזרות ונשנות, בתחנונים רבים, אישרו לי בתחילה, תקציב של חצי מיליון ש"ח, כשהתקציב המלא שנדרש לצורך בניית המקווה, היה בסדר גודל של כמיליון דולר. כשגם האישור לתקציב זה בוטל לאחר תקופה קצרה. כך שלא נותרה בידי ברירה, וקפצתי למים (תרתי משמע) וניסיתי לגייס את הכסף באמצעים שונים, כשגם טסתי לחו"ל לנסות לגייס משם תרומות, אך שם קיבלתי התחייבויות עתידיות רבות, שרובם לא באו בסוף לידי מימוש מעשי.

לאחר שאשר אוחנה מונה לשר הדתות, הגשתי שוב את הבקשה ודיברתי איתו אישית, והסברתי לו את הצרכים, והוא אישר לי מיליון שח. החשב במשרד סיפר לי לאחר מכן, כי האישור של המקווה, היה האחרון שהתקבל, טרום ההוראה החדשה על הקיצוץ וההקפאה התקציבית שקיבלה הממשלה שהוקמה לאחר מכן. מפלגת שינוי, מפלגתו של טומי לפיד, הייתה חברה ושותפה מרכזית בממשלה זו. וביום האחרון, לפני שההוראה עם הנחייה החדשה הועברה אל המשרד, התקבל האישור הסופי להקמת המקווה. שליחו של הרב אלישיב, לבדיקת המקווה, היה חתנו, רבי עזריאל אויערבך, שנשלח להתרשם מכשרות המקווה ורמת הידורו, והוא חזר אליו מתפעל, ממכלול מעלותיו של המקווה, בגודל, באיכות ובהידור.

ציינת מעט קודם את הנושא של הרחבת כביש אחד בדבריך, ידוע לנו שהייתה התנגדות נרחבת מצדכם לגבי ההשפעות השליליות של המהלך, ברעש וההפרעה לאיכות חייהם של התושבים במקום, וצמצום הפוטנציאל להתרחבות הישוב ובנייה עתידית, האם במאבק הזה נחלת כישלון?
על רקע תכנון  כביש 1 והרחבתו, נודע לנו, כי מתוכננת הפקעת שטחים משטחי היישוב, וכפי שציינת בשאלתך, מדובר בצעד, שמקטין את אפשרויות הפיתוח והתרחבות העתידיות בישוב. פנינו למועצת מבשרת ומועצת אבו גוש, והקמנו מטה מאבק משותף, שנועד למנוע את הצעד הזה. חברת מע"צ, שהפכה בינתיים לחברת נתיבי ישראל, שחששה מההתארגנות הזו, פנתה אלינו. הם מצדם הבטיחו לנו כל מיני דברים, כמו; הכביש גישה שצוין קודם, הרחקה הולמת מהכביש הכוללת גם הפרשי גובה וקירות כפולים על פי הצורך, ושיפוץ מערכת הקונסטרוקציה שהייתה במצב גרוע מאוד ועוד.. שותפי חברי ראשי המועצות הסמוכות, העדיפו להמשיך את המאבק, אך אני הודעתי להם כי אני פורש ממנו, על רקע ההבטחות וההתחייבויות הללו. חשוב לי להבהיר, מדובר בהחלטה ממשלתית שמאוד קשה להיאבק בה ולמנוע אותה, וגם הגשת עתירה לבגץ, שעלותה משוערכת בכ-300,000 ש"ח, קרוב לוודאי שלא הייתה מסייעת להגיע לתוצאה שונה. כך שבוויתורי ופרישתי מהמאבק רק הרווחתי.

האם תאושר תמ"א חדשה להרחבת הישוב?

על רקע מצוקת הדיור החריפה המתבטאת ביתר שאת בקרב הציבור החרדי, אנו מבררים אצלו מהם התכניות והאופציות העתידיות של הישוב מבחינת בנייה ואכלוס תושבים.
בשנתיים האחרונות, 150 משפחות חדשות נכנסו לבתיהן, עוד כ 280 יחי"ד נמצאות בשלבים שונים של בנייה פעילה, והאכלוס בהם צפוי להתבצע בשנתיים-שלוש הקרובות. למעשה בקו הכחול הנוכחי, שהוא קו המתאר של גבולות הישוב, אנו יכולים להגיע זה בסה"כ ל1,500 יחי"ד, כשממוצע הבנייה לגובה הוא 4-5 קומות בבניין והמקסימום הוא עד 5-6 קומות לבניין. כבר לפני יותר מעשור הגשנו בקשה להרחבת התמ"א של הישוב. אף על פי, שזכינו לסיועו של ראש מדור תכנון ובנייה ונציג הוועדה במשרד הפנים, מר אריה הכט, שר הפנים דאז, אברהם פורז, השליך את הבקשה. לאחר מכן,  הגשנו שוב את הבקשה, אך אז מרבית הוועדה שדנה בבקשה, הייתה עוינת, ושובנדחתה הבקשה. הגשנו בשלישית את הבקשה, כששר הפנים דאז הוא אלי ישי, ויו"ר הוועדה היה פנחס ולרשטיין, שחפץ לסייע לנו, וקידם את הנושא. כשנזקקנו לחתימתו הסופית של שר הפנים, בדיוק באותם ימים פרש השר גדעון סער מתפקידו, וכשעמד שר הפנים החדש, גלעד ארדן, לחתום על האישור המיוחל, קיבלה הכנסת והממשלה החלטה על בחירות. וכעת אנו למעשה ממתינים לאישור בכיליון עיניים.

החזון שלי הוא לגדול מישוב המכיל 800 יחי"ד עם אוכלוסייה של 3,000 תושבים, לישוב גדול ומבוסס עצמאית, עם 5,000 יחי"ד ובעל אוכלוסייה של 25,000 תושבים. בישוב בעל סדר גודל כזה, אתה יכול להקים ולפתח מגוון של יותר שירותים במקום, ולהרחיב את השירותים הקיימים, ולא להזדקק לשירותים של ישובים ומועצות אחרות.

כאיש ציבור שמייצג את הציבור כבר למעלה מ-20 שנה, מה הנך יכול לומר לציבור ולנציגים החרדיים באשר הם?
כאשר אתה עומד בראש מערכת אתה צריך לדעת שלא באת כדי לנוח, אלא בשביל לספק פתרונות לבעיות הקיימות והמתפתחות. הרב אלישיב פעם אמר לי שהזכות הינה כפולה, גם בניית ארץ ישראל, וגם ארץ ישראל יפה. המקום הוא לשם ולתפארת מבחינת ניקיון אפילו בערב פסח, כל הזמן מנקים פה. עם כל הקשיים תמיד רואים הצלחות. גם למועצות לא חרדיות קשה היום עם התקציבים המקוצצים, אך אני מעולם לא התייאשתי, זה הסוד, תמיד להמשיך לנסות להעלות את הבקשות שוב ושוב בפני גורמי רלוונטיים. אני רוצה לומר לך משהו: אמר לי פעם עוזרו של חיים רמון, עדי שטיינברג, בעת שהוא היה שר הפנים, אתה ראש הרשות החרדית שפנית, לכן קיבלת ואפילו יותר, כי אחרים מהמגזר שלך לא פנו. הנציגים שלנו נוטים לפנות רק לחברי הכנסת והשרים החרדים, שכמובן מצדם מנסים לעזור, ואף עוזרים רבות. אך זונחים ומוותרים על פנייה פשוטה לחבר כנסת או שר חילוני, שלעתים יכול לעזור אף יותר.

הרב אליהו לופיאן, אמר פעם לגבי הגבול של ההשתדלות, שאם האדם עושה כל שביכולתו, הקב"ה מסייעו מצדו. כשהוא המחיש זאת במשל שסיפר, על מלך שהציע את בתו למי שיצליח לטפס את ה-1,000 מדרגות, כמעט כולם נואשו, רק חכם אחד אמר לעצמו, לא ייתכן שהמלך שם מכשול שהוא בלתי עביר. אני אעלה עד להיכן שאני אצליח להגיע. ואכן הוא זכה לסיוע מהמלך. ב"ה, זכינו בימים אלו להתכונן לחג הקרב חילקנו בשיתוף פעולה עם ארגוני הצדקה המקומיים, מאות סלים שלקמחא דפיסחא, אנו טרודים בעשייה מבורכת. יהי"ר שנזכה לביאת גוא"צ בבי"א.

לראיון החג הקודם: "אני לא מסמן לעצמי יעדים, אני עושה את מה שמתבקש ומוטל עלי כיהודי" // חנניה צ'ולק בראיון